הפרק שלי

רוחניות, אושר ושמחה

No public Twitter messages.

Facebook
RSS

סיפור קצר שכתבתי על החלל הגדול שנוצר בלב אחרי שחוזרים מטיול ארוך בחוץ לארץ

יום שלישי, אמור להתקיים עוד שיעור במידענות בקמפוס רמת אביב של האוניברסיטה הפתוחה. קצת הקדמתי בשעה, וכבר הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים. אני אף פעם לא לבד, יש מי ששומר עליי מלמעלה וגם על כולם כמובן. צריך רק לחייך, להסתכל על השמיים ולומר תודה מדי פעם, ואז מרגישים חיבוק חמים בלב.

את האמונה התמימה הזאת קיבלתי מנעמה, רק מלהיזכר בה בטיול האחרון שלי לחוץ לארץ. יש לה קסם כזה, החיים לא הרסו אותה. היא כנראה גדלה בחממה טובה ששמרה עליה מכל הסכנות בחוץ. וגיליתי שהיא עובדת בחנות בגדים בקניון "סנטר 1" ליד התחנה המרכזית. אז במקום לבזבז זמן הלכתי ל"סנטר 1", וקצת אחרי הכניסה הראשית ראיתי אותה מקפלת בגדים ומניחה אותם על המדפים. נכנסתי לחנות למרות שקצת הרגשתי לא נעים, כי בכל זאת: חנות לבגדי נשים.

"היי נעמה", קראתי לה. היא לא הסתכלה אליי, היא המשיכה במלאכה שלה. בחורה רצינית, תמיד ידעתי שהיא רצינית.

"נעמה", הפעם התקרבתי יותר.

"מה המצב?", שאלה בחצי חיוך.

"אני מאוד שמח לראות אותך נעמה". התרגשתי.

"יש לי פה קצת לחץ כפי שאתה רואה".

"אני רואה את הלחץ. אבל באתי עד לפה כדי לראות אותך ולא בשביל לראות את הלחץ", אמרתי.

מבטה הקפוא לא השתנה, והיא יישרה אלי מבט תוך כדי שהיא מקפלת עוד בגד ועוד בגד בלי הפסקה.

"מה אתה רוצה שלומי? בשביל מה באת? אתה רוצה לקנות שמלה?", עכשיו תורי היה לצחוק. אחרי שכל הניסיונות שלי כשלו בחוץ לארץ.

"שלומי בבקשה תשאיר אותנו לבד, אני כאן באמצע העבודה אם אתה לא רואה"

"להשאיר אותך לבד עם הבגדים? למה? יש לכם שיחה חשובה?" המשכתי בשלי.

"זאת הבעיה שלך שלומי", עכשיו נהייתי רציני. "אתה כל היום צוחק, אתה אף פעם לא נוכח בסיטואציה".

האמת שהיא די צודקת. בשביל לעכל את הדברים הלכתי לשבת בכורסא החומה שהייתה בקצה החנות. החיים קצת הפכו אותי להיות מופנם ובשביל להילחם בזה הייתי מתלוצץ הרבה ועושה חיקויים של חיות. בעבר ראיתי מהצד את כל החברים מהשכבה יושבים להם ומפתחים שיחות עמוקות על מערכות יחסים ושאיפות לעתיד ואני תמיד חשבתי לעצמי בראש מה המשפט הבא שאני רוצה להגיד, אולי איזו בדיחה שתפיל את כולם על הרצפה. ודווקא בחוץ לארץ, הצלחתי באמת לקלוע לטעם של נעמה ולהצחיק אותה מאוד. הרגשתי שנוצר איזשהו קשר. בניתי לעצמי בניינים בראש בנוגע אליה. ועכשיו אני מנסה לחבר הכל למציאות כאן בחנות בגדים. בזמן שאני מריץ סיטואציות מהעבר, היא ניגשה אליי:

"תראה, קטע מצחיק ששלחו לי לפייסבוק" היא הביאה לי את הפלאפון שלה והפעילה סרטון של בחור שעיוות את הפרצוף שלו ואומר שהוא מחפש קשר רציני. הסרטון הוא כאילו פראודיה לאלה שמחפשים זוגיות ולא מבינים למה לא הולך להם. כתגובה לסרטון היא כתבה 'קורע' עם הרבה סמיילים. אותי הסרטון לא הצחיק כי אני מכיר את ההרגשה הזאת של רצון לקשר, רצון להתחבר. כשהייתי הולך לפאבים, לא באמת רציתי לעשות את מה שהרוב רצו לעשות שם. רציתי פשוט לפתח שיחה טובה מהלב.

"תראי נעמה, אני יודע שניסיתי איתך פעמיים כבר. אמרת לי שאת בקשר on-off עם מישהו אחר מהמעגל שלך. אבל קשה לי לקבל את זה. מילא אם הייתם מאורסים אז כבר הייתי מוצא את המקום לשחרר ולהמשיך הלאה. אבל את בינתיים הולכת להופעות של שלמה ארצי ולוקחת את הזמן עם החבר ההוא ומבלה בכל מיני תערוכות אומנות. הפייסבוק הזה הרג אותי כבר. כל תמונה שלך מכניסה אותי לדיכאון. איך אפשר להמשיך הלאה כשהדבר הכי יפה בעולם נמצא במרחק ממש קטן ממך?" היא שילבה ידיים והסתכלה עליי מלמעלה תוך כדי שאני עדיין יושב, כמה שניות אחר כך היא התכופפה ואז היינו בגובה העיניים.

"באמת קשה לך לקבל את זה? קשה לך לקבל את זה שגם לי יש החלטה עם מי לצאת, עם מי להיות, מי יהיה הבן-זוג שלי. כרגע אני מנהלת את הרצון שלי בתבונה", ילידת 1991 מתנסחת בצורה כל כך יפה. אין לי ספק שהחיים רק האירו לה. רק אור יוצא לה מהעיניים, אם כבר הזכרתי את הפייסבוק אז כל פוסט כואב שמדווח על נרצחים מהאינתיפאדה השלישית, נעמה היא הראשונה לכתוב דברי הספד מהלב כדי להרגיע את קרובי המשפחה. וכל זה מבלי שהיא מכירה אף אחד.

היא חזרה לכל העיסוקים שלה, אבל המשכתי לשבת. רוב הזמן היא חייכה ללקוחות, גם כששיגעו לה את השכל מדי פעם, היא לא איבדה את הסבלנות. כבר הצלחתי לדמיין איך היא עוזרת לילדים שלנו בשיעורי בית מבלי לצעוק עליהם אפילו פעם אחת.

כמה שעות טובות עברו להם מבלי להרגיש. ולא התלוננתי בכלל, לא בגלל שאין לי לאן לחזור, אלא בגלל שלא סבלתי לשהות במחיצתה. זאת הייתה חנות מאוד קטנה. בעלת העסק מייבאת בגדי נשים מחוץ לארץ ומעצבת אותן מחדש במטרה שיותאמו לנשים דתיות שמקפידות לשמור על צניעות. כל הכבוד לה.

כשראיתי שהגיעה עובדת אחרת לחנות ושהיא מסכימה לנעמה לקחת כמה דקות הפסקה, ניגשתי אליה למרות שראיתי מבט עצוב על פניה. נעמה עמדה קצת מחוץ לחנות והבחינה בי, כשממש התקרבתי אליה היא לא יכלה לעצור את הדמעות.

"מה קרה יפה שלי? זה בגללי? הלחצתי אותך?", היא סימנה לי שלא.

"זה תומר. ככה קוראים לו", הסבירה לי. "כבר שלושה ימים שהוא לא מתקשר אליי. אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו, אני משתדלת לצאת איתו כל יום, גם כשאני עייפה. והוא לא טורח להודיע שיש לו עומס בלימודים, והכי גרוע שזה משפיע על התפקוד שלי כשאני מקריאה לאחיינים שלי סיפורים אחרי העבודה. קשה לי איתו. אמרתי לו שקשה לי, והוא צעק עליי ואמר לי שאני כפוית טובה".

בן-אדם אחר היה שמח לאיד. אבל כאב לי לראות אותה עצובה, אני באמת אוהב אותה.

"הייתי שמחה אם הוא היה מקבל אותי כמו שאתה מקבל אותי. הוא בחיים לא ביקר אותי בעבודה. הוא לא באמת חושב שאני הבחורה הכי יפה בעולם. ואני יודעת שאתה חושב ככה למרות שאני לא"

רציתי להגיד לי שהיא באמת הכי יפה בעולם אבל לא אמרתי בגלל שזאת עובדה מוגמרת.

"שלומי, מה גורם לך לחבב אותי כל כך?".

בתגובה פיזמתי לה ניגון יפה של חב"ד. סיפרתי לה איך ראיתי אותה שבוע שעבר עולה על קו 31 ליד הבית שלי, אבל איך שהיא עלתה על האוטובוס אני ירדתי. אחר כך עליתי על קו 33 כדי להשיג אותה וירדתי בגן הטכנולוגי כדי להספיק לעלות שוב על 31 כדי שאהיה מוכן יותר לקראת השיחה איתה. אבל שוב בחרתי שלא לעלות על האוטובוס.

"למה לא נשארת באוטובוס כדי להגיד לי שלום? למה ברחת?", שאלה.

"לא רציתי להביך אותך".

המשכנו לדבר בדקות שנשארו לה לסיום ההפסקה.

היא לא הפסיקה לשבח את סיוון רהב מאיר. הסטטוסים שלה מחזקים אותה.


בדרך לזוגיות פותחים את הלב

בזמן האחרון גיליתי שהקשבה זה דבר נפלא. ולגרום לבן-אדם שמולי ...

הגבול הדק שבין מציאות מדומה לבין המציאות הא

היום בניגוד לעבר אני מבין שהמלחמה האמיתית היא המלחמה נגד ...

שאלון אופי מהקבוצה בפייסבוק: חושבים טוב - שא

שאלון אופי שעניתי עליו בזכות הקבוצה בפייסבוק: חושבים טוב - ...

מדיטציה יהודית המתאימה לכל אחד

שלום לכולם. בזמן האחרון אני מרגיש שיש לי מלחמה ברמה ...

הגנן והפרי - המדריך הקטן לחיים מאושרים על פי

אני זוכר כשחוויתי אכזבה לפני כמה שנים, כשרציתי משהו שלא ...